פריז עיר האורות חלק ב'

אז היום כבר יום ראשון וה-כ-ל סגור בפריז ומה שלא סגור פשוט לוקה בחסר:
ניכנסנו ל5 סופרמקטים חיפשנו מברשת שיניים, קרם הגנה ומגבונים לחים. בכל אחד היה חסר משהו אחר.
אבל, זה לא באמת חשוב מה שבאמת חשוב הוא מה קרה לי פה מאז שנחנתתי....

יום חמישי בבוקר
דניאל שותפי למסע קיבל הצעה מפתה, להופיע מול 4000 אנשים ועיתונות בפסטיבל למען ילדים עניים בפריז
הוא היצטרף לקרקס שכלל 2 הולכים על קביים, יורק אש, ו4 בנות ודניאל שביצעו תרגילים באקרובטיקה אווירית על חבל, טישו, טרפז וחישוק.
הכל בוצע על במה מוגבהת בעלת גלגלים ומוסיקה שהתאימה לקטע.
בנוסף היו דמויות שטח נגני תיזמורת ליצנים ואקרובטים נוספים.
אני טיילתי לי בין הדוכנים הישתעשתי עם הליצנים וצילמתי המון המון תמונות.

אהה וגם הבנתי שאני לא ממש מבינה צרפתית!
אבל מיסתדרים.
בסוף היום היגענו לאוהל קרקס בוא אנחנו ישנים עייפים אח מרוצים, מוכנים ומזומנים לעבוד על הקטע ליצנות שאיתו אנחנו הולכים להופיע.

יום שישי
היה יום מפרך וקשה.
הייתה לו התחלה מבטיחה, אכלנו ארוחת בוקר שכללה לחם עם ריבת תותי עץ
וחזרה גנרלית על הקטע ליצנות.
אח"כ יצאנו בתלבושות לקרוע את פריז.
כבר ברכבת היתחלנו לשחק בינינו ועם העוברים ושבים. מדהים לדעת כמה אנשים רוצים את התשומת לב הזו, כמובן שיש אנשים שמעדיפים את השקט הנפשי שלהם על פני ההיתקרצצות של איזה ליצן שרוצה כסף :)
אומרים תודה ועוברים הלאה.
חיפשנו מקום אמיתי להופיע, בלי משטרה ומצאנו, ואז גיליתי שנעלם לי חלק מהאיפור ליצן שלי וכולי היתבאסתי אז דניאל הופיע ואני שלחתי לו "אנרגיות חיוביות" בצד.

בערב חיפשנו בית חב"ד והוזמנו לבית כנסת ע"י אחד המיתפללים אבל הרב לא היסכים מבקרים ביום שישי גם לא ישראלים שיושבים ליד השרותים בבית הכנסת שלו לבושים בבגדי ליצן וגירש אותנו... באמת גירש...
אני יודעת שלא לבשנו את בגדי השבת הכי יפים שלנו ואני יודעת שהיה יום שישי אבל באמת לא נעים להיות מגורש מבית כנסת שהוזמנת אליו ונאמר לך שזה בסדר להיכנס להחליף בגדים!!!
אז עכשיו אני יודעת ,אומנם הדת היהודית מקבלת אורחים אבל לא בצרפת, לא בבית הכנסת הזה ובטח ובטח לא אורחים בבגדי ליצן עם בלון ביד.

יום שבת
אסטריקס- חובה בכל טיול בצרפת....
רכבות הרים, מים, דמויות שטח והמון אווירה טובה
קצת שיחרור קיטור.

המשך יבוא .....

נ.ב
אני מקווה שסוף סוף אני אופיע!

פריז עיר האורות

חברה הגעתי לפריז אתמול ב23:00 זה היה קשה זה דחוס זה היה בצ'רטר שאיחר בשעתיים אבל היגעתי ואני כבר עכשיו סופגת אווירת תיאטרון.
אני ישנה בקרוון של בחורה שעובדת בקרקס באוניברסיטת נונטר.
יש כאן 3 אוהלי קרקס ענקים אחדאדןם אחד כחול ואחד פסים אדום לבן כמו שאני מכירה מילדותי.
יש כאן טרפז בגובהה של איזה 5-7 מטר והדבר הכי יפה זה קרון של רכבת קרקס עם חלונות סורגים מויר ומעוטר ממש ממש יפה.

היום ה-19 באוגוסט הוא היום הראשון בשארית חיי ותחילת דרך חדשה.
דניאל, שותפי למסע הפריזאי מופיע היום על החבל שלו במופע שכולו התרמה לילדי צרפת העניים, טלויזיה וסקאוטרים של תיאטראות והמון המון אורחים מכלל צרפת והעולם (כמונו) יהיו שם.
אני אעלה תמונות ויעדכן בהמשך עד כאן...
תאחלו לי בהצלחה!

האודישן הראשון שלי

אני שחקנית, צעירה, חדשה, שעוד לא יודעת מה מחכה ומצפה לה.

והיתחלתי לגשש בעולם הזה השבוע הייתי בשני אודישנים, מדהים לגלות מה אתה צריך לגייס כדי לתת לאנשים לבחון את היכולות שלך אבל גם לגלות שכל מה שלמדת במשך שלוש שנים עובד לך מול העיניים וניסיתי לגייס כמה שיותר חוקים וטכניקות כדי לעבור את האודישן בשלום ולזרום עם בקשות הבמאי.

מונולוג אקספרסיבי או אימפרוביזיציה, מונולוג עם מילים או מונולוג בתנועה, רגשות...

כל מה שהבמאי מעלה על דעתו.

ואתה השחקן (או במקרה הזה, השחקנית) צריך לנחש לגשש להרגיש ולהוציא החוצה למה הבמאי היתכוון.

אודישן ראשון:

איחור של 10 דקות- לא מיתקבל על הדעת

אבל לפחות גיליתי ביפו שיש אזור אומנות שלם שמשכיר חללים (1:1)

אח, מה עושה שחקנית באמצע הרחוב כשהיא מגלה שמצד שמאל המספרים עולים ברחוב ומצד ימין שהם יורדים???

מתקשרת למפיקה ולה אין מושג היכן אני נימצאת.

אז רצתי לצד השני הגעתי לבנין, ניכנסתי שתיתי מים והיתחלתי... (קולות פסנתר ברקע)

משהו אקספרסיבי... בתיאטרון הכל הבעתי לא?

נו, ננסה: מונולוג עם מילים, של פירנדלו, הפך למונולוג של היתנשפויות וזעקות שבר ורצח של דמות נעלמת בחלל.

נו, זה אקספרסיבי מספיק?

לא היתקבלתי.. רק בשביל הרקורד היו לי שם עוד איזה 4 מונולוגים תנועתיים שונים ומשונים אבל, הבמאית רצתה משהו והמשהו הזה הוא כניראה לא אני.

"תאומות" - תאטרון פסיק

יום רביעי בבוקר ואין לי מה לעשות, גלשתי לי באינטרנט, חיפשתי בפייסבוק והנה עייני ננעצות בevent שיתרחש ממש בשעות הקרובות. הצגה, הצגת ילדים, מירושלים, עם מסיכות קומדיה דל'ארטה.. ועוד בחינם, לא יכול להיות!

אחרי כל זה אתם בטוחים שאני אומר שההצגה לא עמדה בציפיות... אז הסכיתו ושמעו (או פשוט המשיכו לקרוא):

אני רוצה לספר לכם על תאטרון אחד ובו 3 שחקנים כמעט בני 40 שמשגעים את הקהל על הבמה, אסי שמעוני, שמואל הדג'ס ועוזי ביטון .

הם התחילו את קרירת המשחק שלהם בבית הספר למשחק ניסן נתיב אח"כ הם הופיעו בהצגות ילדים בעכו ולבד. הם הכירו את הקומדיה דל'ארטה החלו להתמחות בה בסדנאות ופגישות עם היוצרים: אמן המסכות- פייר טוביאנה, צביקה פישזון ואדריאנו יוריסיביץ מנהל ביה"ס לקומדיה בוונציה.

הקומדיה דל'ארטה התפתחה באיטליה והייתה תאטרון עממי ונגיש לכל אחד, בעל סגנון פיסי המתאפיין במסיכות.

היא הייתה הזדמנות לשחקנים בסוף ימי הביניים לקבל כסף תמורת ההופעות שלהם.

השחקנים היו נכנסים לכפר שומעים מה הולך בו, רכילויות, שמועות, חגיגות וכו' ומאלתרים מופע. אם הקהל אהב את ההצגה הם היו גומלים להם אם לא הם היו גומלים להם בעיקר במכות.

ישנם כמה דמויות בסגנון זה דמויות קבועות שמייצגות קבוצות בתוך החברה האיטלקית ושחקנים שיחקו והתמחו בדמות אחת בלבד שעברה מדור לדור בין אב לבן (לא היו שחקניות באותה תקופה) המחזות של הקומדיה דל'ארטה היו סנריואים שהם בעצם הוראות במה למשל:

ארלקינו ניכנס

נכנסת פרנצ'סקינה

ארלקינו ופרנצקסקינה יוצאים בקפיצה יחד

כל ההצגה הייתה אלתור אבל השחקנים ידעו והכירו את התפקידים שלהם כל כך טוב שלא הייתה להם בעיה לאלתר את הסיפור.

נושאי ההצגות נסובו תמיד סביב אהבות ותחכים, החלפת זהויות והוצאת כסף מהעשירים אל העניים.

רבים מהכותבים המוערכים כתבו קומדיות ומחזות המבוססים על הקומדיה דל'ארטה כגון: מולייר("תעלולי סקפן"-מציג בתאטרון החאן "העלמות הנלעגות" "טרטיף" "בית ספר לנשים" וכו') , שייקספיר ("כטוב בעיינכם" "מהומה רבה על לא דבר" "חלום ליל קץ" ועוד'), לברכט יש מחזה שהוא טען שיעבוד אך ורק עם מסכות קומדיה דל'ארטה "מר פונטילה ומטי משרתו" ואפילו למחזאי שלנו ניסים אלוני יש מחזה המתבסס על הדמויות מהקומדיה דל'ארטה- "נפוליון חי או מת" וכמובן קרלו גוצי עם "המלך צבי" וגולדוני עם "משרתם של שני אדונים" האלמותי שרץ עכשיו בתאטרון הקאמרי ועוד' (אם יש לכם עוד הצעות למחזות קומדיה דל'ארטה, אני אשמח לקרוא אותם).

הקומדיה התוססת והצעירה "תאומות" סובבת סביב בית ספר תיכון בארצנו הקטנה, העומד להיסגר, ישנם שלל דמויות ילדים מבית הספר ואפילו מציאת אחות שהלכה לאיבוד בעודה בת 4 , אל דאגה הסוף טוב אבל התהליך אפילו טוב יותר.

השחקנים וריטואוזים להפליא, מהשירה האיטלקית שלהם דרך הטקסט החרוז ועד לשימוש בתפאורה.

ישנו שימוש מעולה בהצגה של אביזרים מוסיקלים כגון: שליש ומצלתיים ואפילו שני מוטות ברזל להשמעת דו קרב פלאפונים...

אבל החידוש הכי מרענן שהתאטרון הזה הביא, כי זו לא ההצגה הראשונה ולא האחרונה שהם מציגים בה, זה מבטאים, אמריקאי ורוסי ואפילו אתיופי, השחקנים ערכו תחקיר ועבדו על הדקויות הכי קטנות של המבטא. בארץ כשמדברים על מבטאים ישר חושבים על הסרטים "גבעת חלפון אינה עונה" עם המבטא הרומני של סרג'יו או ב"אלכס חולה אהבה" עם המבטא הפרסי של פארוק המוגזם והגרוטסקי, אבל כאן מביאים לנו חידוש שבעולם כבר משתמשים בו שנים, בארה"ב למשל לכל חלק יש מבטא משלו ושחקנים לוקחים מורים פרטיים כדי ללמוד מבטא מסוים. גם בסרט "פעם הייתי" של אבי נשר הכניסו עבודה משחקית ותחקירית למבטאים שהם הציגו על המסך הגדול.

עבודה אמיתית, משחקית למשהו שהוא חלק מההוויה הישראלית.. התאטרון הממוסד צריך לאמץ.

בתיאטרון פסיק, כותבים לבד את המחזות שלהם תוך חיפוש אחר הדמויות ביצירה משותפת בין המחזאי לשחקנים ותוך חיפוש הישראלי בנושאי ההצגה, דמויות והעלילה ככלל. את הלהקה מניע אנסמבל שחקנים קבוע הצועד יחד שנים ומפתח שפה תיאטרלית ייחודית.

ההצגה מיועדת לקהל צעיר בסביבות כיתות ה'-ט' אבל גם צעירים יותר יהנו ממנה והמבוגרים יצאו בהרגשה שהם מבינים את עולם הנוער של היום :)

כמו כן נאמר מזל טוב לתאטרון צעיר זה על מעבר למשכן הקבע שלו- היכל תאטרון במרכז העיר ירושלים.

לאתר התאטרון: http://www.psik.org.il/welcome.asp

או בפייסבוק: תאטרון פסיק

דירוג: 5 לצנים

קוויאר ועדשים- ג'ולין סקרנצו' ורנדו טאראבוסי

דור חדש לתאטרון, זו הכותרת של פסטיבל הצגות שהעלו בוגרי ניסן נתיב ירושלים ותל אביב, מארסנל ההצגות שהעלו במשך השנה.
גם אני שייכת לדור החדש של התאטרון וגם עוד עשרות אם לא מאות, של תלמידים ברחבי הארץ שסיימו ב-2010 את לימודי התאטרון שלהם, אבל החלטתי לשנס מותניים לחרוק שניים ולבחור הצגה של מתחריי בשוק.
חשבתי וחשבתי, התלבטתי והתחבטתי והחלטתי אחרי הרבה מאוד זמן לחלוק כבוד לעיר הבירה שלנו וללכת לראות הצגה של שחקנים שלמדו לא בביצה הגדולה בתל אביב אלא באווירת קודש מהולה באויר צלול כיין וללכת להצגה של ניסן נתיב ירושלים (למי שעד עכשיו לא הבין)


קוויאר ועדשים- ניסן נתיב ירושלים (צוותא, תל אביב) על ההצגה:
סלווטורה הוא אבי משפחה ענייה בנאפולי. את "פרנסתו" הוא מוציא מביקור בחתונות מדי ערב, שבהן הוא מלקט מטעמים, ממלא את כיסיו ולמחרת בבוקר אשתו ולריה משווקת את "הסחורה" באמצעות אנטוניו, המחזר אחריה.
ברגע של הברקה הוא מקים את קרן סלמ"י "סיוע למיעוטי יכולת" והופך את ביתו ל"בית עניים לדוגמא" במטרה לעודד תרומות שיזרמו הישר לקופה המשפחתית. לצורך זה הוא שוכר קשיש על כסא גלגלים, מסמרטט את הבית, מקלף את הצבע ובכך הופך את הקן המשפחתי לקורע לב ופותח כיס. מכאן מתגלגלת קומדיה מטורפת על החיים התוססים מתחת לקו העוני.

המחזה "קוויאר ועדשים" מאת הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים הוא קומדיה קלילה על מצב כלכלי קשה.

נכנסנו לאולם לולה בצוותא, אני והחבר, ועוד כמה אנשים...ארגנו לנו מקומות טובים, כלומר, הזזנו את הבחור הגבוהה שיתחלף עם אחותו במקום כדי שאני "הקומפקטית" אוכל לראות את הבמה .

בחנתי את הבמה וזיק של קינאה עבר בתוכי, לא רק בגלל שאני מתגעגעת לבמה אלא בגלל התפאורה.
התפאורה- בית, מהרצפה ועד הטפטים על הקירות, מושא קנאתם של תלמידי דאטא, כסף, ליצור תפאורה ותלבושות כיאה לרמת המשחק בהצגה.

אבל לא בשביל להתלונן התכנסנו כאן. בית ראליסטי, מדויק, ראוי למעמד בה נמצאת המשפחה בתחילת המחזה, אך כמה ניפלא שבמכת שרביט אחת אפשר להפוך את הבמה לכל מקום בעולם (וגם לא כל כך בעולם)


ולעינינו, אנסמבל של שחקנים שעובד ומתקשר ביחד. נותנים את מרכז הבמה (פוקוסים) אחד לשני ולא גונבים אותו, מגיבים לנאמר ומקשיבים. הביקורת היחידה היא:
כשהסבא ניכנס לבמה. יש לשחקן כל כך הרבה אנרגיה הוא פשוט משך את כל תשומת לבי.
דבר נוסף הוא עיניים, ראי הנשמה, הקהל צריך לראות את העיניים כדי לדעת מה השחקן מנסה להעביר לו והיו כמה דמויות שאת רוב ההצגה בילו בלהיסתכל על הרצפה (אולי מההתרגשות).
דבר אחרון, קול, דברו ברור, איך נבין אתכם? ואני יודעת הקול שלי קטן ואני צריכה להתאמץ כשאני על הבמה, אבל בשביל זה אנחנו שחקנים, כדי שישמעו אותנו.


ואחרי כל זה אני רוצה לציין לטובה (דמויות ) את ולריה שריתקה אותי מהרגע הראשון שנכנסה לבמה. לשחקנית הייתה עמידה וטיימינג קומי שהלוואי על הרבה שחקנים, ריכוז, היא החזיקה את ההצגה וחיזקה את הפרטנרים שלה לאורך כל ההצגה.
מתילדה, שחקנית בעלת גוף קומי, קלה על הבמה וכיפית.
מרצ'לו (וסבא סימונה) טיימינג מופלא, הלוואי עליי , ושחרור הבחור נהנה מכל רגע שלו על הבמה ולא מזיק התפקידים המצחיקים שהוא קיבל לשחק.
מבחינת הבימוי- אני רוצה לשים דגש על תזמוני המוזיקה והמשחק של השחקנים, מכניסת וולריה לבמה עם הפיהוק המסונכרן לאופרה ועד לכניסת הבן שרקד 3 ימים רצופים בתחרות ריקודים.


נהניתי מכל רגע בהצגה, עברו עליי שעתיים נהדרות והזמן פשוט, עף.




קאוויאר ועדשים
מאת ג'וליו סקארניצ'י ורנצו טארבוזי
נוסח עברי: דורי פרנס
בימוי: דור צויגנבום
תפאורה ותלבושת: דלית ענבר
מוסיקה: עדי כהן
תאורה" אסי גוטסמן


דירוג: 4 ליצנים

תיאטרון ימי הביינים

אז שנה ב' או מה זה בכלל חוטא שוטה בופון!

קודם כל , נקפוץ אחורה בזמן השנה היא 1450 כולנו לבושים בערך כך:

אנחנו גרים בטירות, הולכים לכנסיה, מקשיבים לכומר מטיף על שבעת החטאים (מי זוכר את כולם? מתנדבים?)

תאווה (תאוות בשרים, תאוות בצע)

גרגרנות

חמדנות

עצלנות

זעם

קנאה גאווה

7 החטאים הירונימוס בוש - חי במאה ה-15 וה-16,צייר הולנדי שנושאיו המרכזיים היו חטא וליקויים במוסר האדם:

טוב האמת היא שאין לי מושג באיזו שנה התחיל תאטרון ימי הביניים לא חקרו את זה מספיק וגם אם תיבדקו ותישאלו חוקרי תאטרון אקדמיים רובם יגידו לכם שחוץ ממחזות מוסר לא היה תאטרון בתקופה הזו.

אבל זה לא נשמע הגיוני ואם חופרים עוד קצת מגלים שבכל פונדק הייתה במה שבה הציגו וודווילים למיניהם, שרו שירים וביצעו מערכונים.

פשוט לא יכול להיות שאחרי יוון ורומי היו כמה מאות מאוד חשוכות בהם הציגו רק את ישו ופתאום במאה ה-16 הגיע מולייר עם עוד כמה חברים ופיתחו מאפס את הקומדיה דל ארטה... אז אני אשפוך כאן מה אני יודעת על ימי הביניים ומה עשו בתאטרון עם המידע הזה...

הכנסייה הרומית קתולית, היא הקהילה הנוצרית הגדולה בעולם ומרכזה הוא הוותיקן.

בראש המערכת ההיררכית יושב האפיפיור שהוא שליחו של פטרוס הקדוש או שמעון בר יונה, והוא נחשב לאפיפיור הראשון.

מתחת לאפיפיור יושבים מועצת החשמנים, מועצה הבוחרת את האפיפיור הבא ומייעצת לו.

מתחתם יושבים הבישופים הנקראים גם "פרימאס", "ארכיבישוף" ו"מיטרופוליטן" והם אחראיים על מחוזות כנסייתיים.

מתחת לבישופים פועלים כמרים ודיאקונים. בנוסף לכך, לאפיפיור מצייתים מספר מסדרי נזירים.

האמונה הנוצרית התפשטה במהירות ע"י שניים עשר השליחים ומאוחר יותר גם פטרוס שהיה הכוח המניע ובזכותו התפשטה הנצרות והפכה מכת ביהדות לדת בפני עצמה. התפשטות הדת הנוצרית התאפשרה בעיקר ע"י תרגום כתבי הקודש ללטינית וליוונית השפות הנפוצות באימפריה הרומית.

בתחילת ימי הביניים הכנסייה הרומית קתולית אסרה על הצגות תאטרון.

כשאנחנו מדברים על תאטרון ימי הביניים יש להבדיל את צרפת משאר אירופה מכיוון ששם התפתחו שני סוגי תאטרון

התאטרון הדתי ששלט ברחבי אירופה והקומדיה סוטי ופארסה.

אבל, ננסה להכניס קצת סדר בבלגן המחקרי וכיוונים שונים, כי יש כל כך הרבה סברות.

יש הטוענים, שבתחילת ימי הביניים היסתובבו ברחבי אירופה ג'אגלרים, מספרי סיפורים ואמנים נוספים על עגלות, (מאוד דומות לעגלה מהסרט "האימפוריום של דוקטור פרנסוס") וברגל הופיעו לפני עיירות שונות בכיכר ובשוק וכו'.

לאחר מכן היתפתח פסטיבל שהיה 7 ימים של שיכרון חושים בו מיתחלפים היוצרות והעבד הוא האדון שבוע של פריקת יצרים וצבירת כוחות לעוד שנה מפרחת. שם יכלו האמנים להציג בפני הקהל באופן יותר מסודר את "היצירות" שלהם.

בנוסף היה תיאטרון כנסייתי שהיה בעיקר המחזת סיפורים מחיי ישו ,12 שליחיו וקדושים שונים.

זה החל בהצגתם בתוך הכנסיה בזמן חג המולד (מות ישו) ובחג הפסחא (לידתו מחדש) ולאט לאט היתפשט גם אל מחוץ לכנסיה לתהלוכות בהם מציגים למלך הצגות , או סתם הצגה בכיכר העיר.

הסוטי- מחזה קומי מן המאות ה-15 וה-16 בצרפת הדמויות בו רבות המצוינות בעיקר ע"י מיספר ולא ע"י שם.

המיקום בו מיתרחש המחזה הוא סימבולי או אבסטרקטי ,השפה בו מסוגננת והטון בו לפעמים ציני.

הוא בעיקר שם ללעג דמויות חברתיות או פולטיות מוכרות.

הפארסה- מחזה כליל בעל עלילה בלתי סבירה הדמויות בו מוגזמות ויש בו שימוש רב בסלפסטיק.

דמויות בימי הביניים: תמיד מושטתות על אחד משבעת החטאים.

החוטא-הדמות הכי "פשוטה"

בהצגות הדתיות הראו כיצד נוצרי טוב צריך לחיות וכיצד עליו למות.

החוטא היה דמות שבאה להראות לקהל מה לא לעשות.

במחזות הקומדיה היו מעלים לבמה דמות כומר ועליה החוטא היה צוחק ולועג.

השוטה- היא דמות המוכרת לנו ממחזותיו של ששיקספיר כגון: "המלך ליר" ו"סוף טוב הכל טוב" וכו'

הוא חד לשון ותמיד אומר את מה שעל ליבו, הוא דובר אמת ומוצג ליד דמות בעלת כוח כגון מלך או ראש עיר אותה הוא שם ללעג.

הבופון- דמות קצת יותר מורכבת.

בימי הביניים היו המון עיוותים של הגוף כגון: אנשים עם 6 אצבעות, ללא רגלים או ידיים, נמוכי קומה והמון מחלות לא מובנות כגון צרעת .

הם היו מורחקים מהעיירות וחיים ביער והיו מגיעים אך ורק כדי להשיג אוכל .

אנשים פחדו מהם כל כך שמספרים שכשחיילים היו צריכים להעניש אדם כזה הם היו מכים בצל שלו והאדם היה צריך לצרוח מכאב (מדומה).

בשירות התיאטרון- קבוצות של אינטלקטואלים ועורכי דין שרצו לבקר את השלטון היו יוצאים לרחובות בזמן תהלוכות או יציאת המלך, מחופשים לאנשים מצורעים או בעלי מומים וכך השמיעו את טענותיהם וגם זכו בחסינות בגלל הפחד שזה מדבק.

כיום יש אסכולה שלמה על דמויות אלו ומלמדים על תקופת ימי הביניים בבתי ספר רבים.

ג'אק לאקוק בבית ספרו בצרפת פיתח שיטה המובילה מתיאטרון יוון (בעיקר המקהלה היוונית) דרך תיאטרון ימי הביניים, הקומדיה דל ארטה ועד הליצן של ימינו ובכך מעשיר את שחקניו.

הוא העביר את הדמויות מודרניזציה דרך החומרים בהם משנים את הגוף ועד לנושאים שהם מדברים עליהם שיהיו קרובים אלינו מתוך 7 החטאים.

אני אשמח לתיקונים, תוספות הארות והערות כאן או בדף שלנו בפייסבוק- working in the theater

http://www.facebook.com/pages/working-in-the-theater/111290242254811

הערב האחרון של "תיאטרון דאטא"

זהו, יום רביעי היום, הערב האחרון של "תאטרון דאטא" היה בחמישי כבר לפני

שבוע...

כמה הופעות היו לנו לפני קהל בשלוש השנים האלה, כל כך הרבה יצירות מקוריות.

לי היה המון מזל בבית הספר אני הגעתי בשנה א' חודשיים וחצי אחרי תחילת הלימודים, רעננה וחדשה אחרי 4 חודשים טיול בנפאל, תאילנד וניו זילנד (אבל זה נושא ליום אחר). ישר לתחילת עבודה על פרזנטציה בית ספרית. 13 אנשים נרתמים לעבודה יחד על קטעים שונים מחיי היום יום הבית ספריים (תאטרונים כמובן)

מהאופרה הסינית, קונטאקט אימפרוביזציה, עבודה על מונולוגים, סיפורי ילדים- משלי לפונטיין: "העגור והסרטן" אני הייתי הסרטן, "השועל והעורב".

העלינו פעמיים את הערב הזה במקום שלא ממש ניראה כמו תאטרון אבל, עם כישורים כמו שלנו מי צריך במה אמיתית... אנחנו יכולים לעבוד בכל מקום: ברחוב, בקניון, על קרוסלה בלונה פארק בתאטרון הממוסד בפרינג' (אז אמא אל תדאגי תהיה לי עבודה ). ובאמת כל מי שראה את הערבים האלה הבין שאנחנו לא בית ספר רגיל שיש פה משהו מיוחד.

שנה א' עברה לה עם כל הקשיים האפשריים, האינטריגות הבין אישיות והחששות למי ממשיך שנה הבאה והאם בית הספר ממשיך בכלל,הצגת סוף השנה הייתה מאוד מגוונת אבל לא הייתה מוצלחת מספיק. העלינו בה קטעים אישיים מהשנה שכל אחד שרצה העלה. למשל באקרובטיקה: רולה בולה שזה קרש עץ שצריך לשמור על שיווי משקל ועליו אפשר לעשות ג'אגלינג או לסובב חישוקים וכו' וכמו כל בית ספר למשחק רגיל גם לנו נבחרו דיאלוגים והעלינו אותם בזוגות (דיאלוגים לא?)

אבל שלא כמו בבתי ספר אחרים אנחנו הצגנו ז'אנרים שונים ולא את אותו דיאלוג 6 פעמים עד שהוא יוצא מהאוזניים.

(בלי להעליב אף אחד כמובן).

שנה ב' הייתה השנה הכי פורייה שלנו, העלינו ערבים פתוחים על נושאי משחק שונים ושתי הצגות עם שני במאים שונים.

ואלו הם:

המקהלה היוונית, החוטא, השוטה והבופון

קומדיה דל ארטה והמספר

ערב יצירות אישיות

ערב שירה

"הפיזיקאים" מאת פרידריך דיורנמט בבימוי רותם קינן (אנסמבל ציפורלה) בוגר ניסן נתיב

"חתונת הדמים" מאת פרדריקו גרסייה לורקה בבימוי רן שחל בוגר סמינר הקיבוצים

שנה ג' אומנם לא הייתה פוריה כמו שנה ב' אבל בהחלט יצא לנו לעבוד על כמה הצגות מאוד מעניינות.

קודם כל עבדנו עם הבמאית שירילי דשא ביתו של אברהם דשא פשנל.

כתבנו את הצגה מאפס, שירילי הביאה את כל הדמויות ואת הסיפור הכללי ואנחנו ממש בראנו סצנות.

אני שיחקתי את גלוריה, מנהלת בנק מתוסכלת מינית וגילית (אם אפשר לומר כך) שממש רוצה להיראות צעירה באיזה 20 שנה לכן היא מחליפה מוח עם ביתו הצעירה והכוסית ,לונדון, (קטרינה טפליצקי) של בעל הבנק.

היא אולי לא התכוונה לזה אבל התוצאה בהחלט יצאה מעבר לכל הציפיות שלה.

את ההצגה הרצנו בבית הספר כ-6 פעמים פעם., אחת בצוותא ואחת לחודש בתיאטרון גבעתיים. חוויה קשה לתיאטרון הפרינג' ולתלמידי בית הספר, מכיוון שהתלמידים היו צריכים להביא את הקהל. אחרי שאמא הגיע 3 פעמים והבאנו את חברינו עוד 3 פעמים, נשארו לפחות עוד 3 הצגות שאליהן היינו צריכים להמציא קהל.

כל מי שהיה צריך לפרסם הצגה שלו יודע שבלי כסף זה קשה מאוד. ובלי כסף אין מפיק או אמרגן ובלי זה, חברה, אין קהל... אבל תאמינו או לא גם אם מפרסמים בכל אתר אפשרי באינטרנט וגם אם עושים תחרויות לקבלת כרטיסים חינם גם אז זה מאוד מאוד קשה להביא קהל.

ואנחנו תלמידים, ועובדים, אין לנו זמן להתרוצץ ברחובות כמו שציפורלה (בחוכמה רבה יש לציין) עמלו במשך שנה ומשכו קהל להצגה שלהם.

ולכן, אחרי 10 הצגות וחצי שנה המשכנו הלאה. (עצוב אבל ראלי)

הפרויקט הבא היה ערב ליצנות

וההצגה האחרונה הייתה "המעגל" (ראה תמונות וקישורים למטה)

והערב האחרון החותם את שלוש השנים המדהימות האלה ארכיטקטורה מתנועעת

*סתם כדי שתדאו, התמונות פה הן מההצגה האחרונה שלנו: "המעגל" מאת ארתור שניצלר בבימוי: אברהם דנא.

התמונות צולמו ע"י אילן עמיחי ומי שתהה מי יצר כאלה תלבושות מהממות: תפרה עמלה והכינה ימים כלילות- הלן בודיאניצקי.

הליצנים של "licedei"

אתמול הייתה לי משמרת, בין חמישי לשישי , תאמינו לי בנתב"ג זה אתמול. כן, כשכולם היו בלילה לבן, טיילו בין דוכנים, שמעו מוזיקה טובה, רקדו במסיבות רחוב, אכלו ושתו, אני התארגנתי עם מדים ותיק לאמא (היי אמא) וירדתי לחכות להסעה, ממש ממש קיוויתי שאני אגיע מאוד מאוחר למשמרת בגלל שינויי התנועה בתל אביב , אבל זה לא קרה ..

הקטע הטוב בכל המשמרת המפרכת הזו היה שפגשתי שני ליצנים שבאו להופיע כאן ב-5 ערים שונות תל אביב, חיפה, ירושלים ועוד 2 מקומות שאני לא זוכרת עם מזוודות שנראו שיצאו כרגע משנות ה-40, ענקיות עם מלא ציוד ג'אגלינג, טבעות נעלי ליצן,

ודיברתי איתם. הם סיפרו לי שהם ליצנים של "Licedei" שהוא בית הספר לליצנות הכי גדול בסן פטרסבורג שהקים Slava

מ-SLAVA SNOW SHOW מכירים?

מופע ליצנות ענקי שהופיע גם פה בארץ..

בכל מקרה, שני החברה האלה מופיעים ברחבי העולם והיעד הבא שלהם הוא פריס (מזכיר לכם משהו?)

אז למי שרוצה טעימה מהמופע של שני הליצנים האלה הנה קישור:

תאטרון "licedei" ריקוד אירי:

http://www.youtube.com/watch?v=gHCJ6-i05ZA

התחלה חדשה

עוד שבוע השנה השלישית נגמרת. "תאטרון דאטא" היה וניגמר.

עכשיו מתחילים החיים האמתיים אבל רגע לפני שאני קופצת למים ואולי בגלל שאני קופצת למים החלטתי לשתף את כלל העולם, או לפחות את אמא ואת החבר, בחיי שחקנית מתחילה שהרגע סיימה שלוש שנים מפרכות, מדהימות, מעניינות ומלמדות בבית הספר הכי לא ידוע בארץ שלא נדבר על העולם, למשחק "תאטרון דאטא" ועכשיו אני יכולה להתחיל למלצר (זה מתוך איזה שיר לא?).

אבל אני בחרתי לעבוד בנתב"ג כבר 4 שנים שאני עובדת שם לקום לפנות בוקר במיטה התל אביבית שלי לרדת ולחכות להסעה ב-2 ,3 בבוקר זה לא תמיד כיף אבל זה משלם שכר דירה וכרגע לפחות זה נוח. כרגע, עד שכבר לא יהיה לי זמן מרוב הצגות שאני מופיעה בהם... :)

בית ספר למשחק זאת חממה בית הספר שאני למדתי בו הוא מעבדה ניסיונית, אנושית, חכמה, יצרית מאוד 13 אנשים נדחסים בשנה א' ל8-16 שעות לימוד ביום ויוצאים 6 שחקנים בשנה ג' עייפים אך מרוצים צמאי במה ומלאי רעיונות. למי שרוצה לפגוש אותנו או לפחות את חלקינו אנחנו בפריס בקיץ... עובדים ברחובותיה השוקקים, האירופאים: ליצנות, ג'אגלינג אקרובטיקה החברה האירופאית כבר מזמן למדה שתאטרון רחוב הוא תאטרון לכל דבר והשחקנים יודעים שזאת הבמה הכי מעניינת וקשה שיש כי הקהל כל כך קרוב אליך ואתה חייב להגיב כל הזמן למה שקורה 360 מעלות מההתעטשות הכי קטנה של האדון משמאלך ועד לריצה באמצע המעגל רב המשתתפים שסובב אותך, של הבחורה כדי שחס וחלילה אני לא אשתף אותה במופע ...

ושלא תבינו לא נכון, יש המון תאטרון רחוב בארץ, התקדמנו מאוד מאז תקופת "תאטרון מהרבא" (יוזכר בהמשך) יש המון בתי ספר למשחק שמלמדים תאטרון פיזי ומוציאים את התלמידים שלהם ליצור בחללים שונים ומשונים פתוחים וסגורים בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם אבל הבעיה היא שבארץ תאטרון רחוב לא מוערך כמו תאטרון קונבנציונלי שמופיע על במה בין 4 קירות והוא בטח לא משלם שכר הוגן אבל על זה עוד בהמשך...

הבלוג הזה הוא פלטפורמה, הצגות שאני מופיעה בהם, קשיים בדרך להעלאת מופע, הצגות שראיתי טובות... בעיקר טובות והחיים, החיים שלי.